היא יודעת שהיא לא אמורה, אבל איימי מצפה לסופות טורנדו. כשאפילו ביום השמיים משחירים והרחובות מתרוקנים. והרוח מהפכת בעלי המייפל הכסופים והם זוהרים מלמטה
כשיש התרעת טורנדו הן לא עושות זאת, אבל כשזו אזהרת טורנדו הבנות ממהרות ונכנסות למזווה, שם הן נדחקות בין פחיות השימורים, אבקות המרק, וקופסאות הקרטון, ומחכות עד שאחד מההורים מודיע שהן יכולות לצאת. המזווה הוא החדר היחיד בכל הבית שאין בו חלונות. וצריך להתרחק מחלונות כשסופת טורנדו מתקרבת כי הדבר האהוב ביותר על סופות טורנדו הוא שבירת זכוכית, ואם זה קורה ואתה נמצא באמבטיה ממש מתחת לחלון הקטן רוב הסיכויים שתיפגע
כשהאזעקה מתחילה, איימי מארגנת אותן. היא פיתחה שיטה. כל אחת מהן יכולה לקחת שלושה צעצועים, לא יותר, ואיימי אחראית על הפנס כי זואי עלולה לשבור אותו. זואי תמיד מתמהמהת עם הבובות, מרגישה אשמה על כל העדפה. אבל איימי מסבירה לה שבחיים לפעמים צריך לבחור, ובסופו של דבר זואי תמיד בוחרת, אם כי לפעמים היא מנסה להחביא דברים בכיסיי המכנסיים הקטנים שלה
כשהיא נתפסת היא פורצת בצחוק או בבכי, תלוי בפרצוף של איימי. היא תמיד נתפסת. ואז איימי מרגיעה את זואי, והן מתכופפות על הלינולאום המקומט, סוגרות את הדלת במשיכה, ומחכות
מרגע שדלת המזווה נסגרת, הבובות של זואי מנהלות שיחות. לעתים קרובות הן דנות במזג האוויר. איימי רק מקשיבה, נותנת לבובות שלה לנוח, ומרגישה את הנשימות הקצובות והחמימות של אחותה על הצוואר שלה. גם אם החשמל במזווה לא נופל, איימי מתעקשת שהאור יישאר כבוי בכל מקרה. לאט לאט היא נעשית מנומנמת, כמו שקורה לה במכונית. וממש כמו כשהם נוסעים לאנשהו, ואיימי, שלא כמו זואי, מעדיפה פשוט לא להגיע אף פעם, מעדיפה פשוט להמשיך ולנסוע, גם כשיש טורנדו היא לא רוצה שהאזהרה תבוטל לעולם. ודווקא אז, דלת המזווה תיפתח לרווחה במהירות, ומעל לקצה שלה המחבת והמסננת וכל הסכינים ינצנצו וירעדו כאילו הם עומדים ליפול. ואמא שלהן תשלח יד פנימה ותתפוס בזואי, ואז היא תישא אותה משם